דינה גולדשטיין | ההבטחה, 2026

הצופים והצופות מוזמנים להיכנס אל תוך עולם שבו זיכרון, דמיון וחומר נשזרים אלה באלה. המפגש עם הדימויים מעורר תחושת היכרות שקשה למקם בזמן או במקום – כמו לצעוד אל תוך זיכרון שאולי שייך למישהו אחר.
שפתה של גולדשטיין מבוססת על קולאז'ים ומגזרות נייר, המשלבים דימויים מאנציקלופדיות ישנות, מספרי אגדות ומארכיונים חזותיים. אל אלה מצטרפות תנועות מכניות באמצעות סרט נע, פטיפון והקרנות. כך נוצר מרחב הנמצא בתנועה מתמדת. הדימויים שמהם נשזר המיצב הופכים את החלל למעין חדר זיכרון, אך לצד המשמעויות שכל דימוי נושא מאליו, כל אחד ואחד מהם נטען גם במשמעויות חדשות הנוצרות מתוך המפגש ביניהם.
הגבול בין ממשות לדמיון מיטשטש באמצעות תאורה מדויקת, המגדילה את הצללים המשורטטים על הקירות. החלל נעשה למעין פנס קסם שהדימויים המתחלפים ונפרשים בו מזמינים מחשבה על זכרונות ילדות, אגדות, קולנוע סוריאליסטי מוקדם והמערה של אפלטון.
חומרי המיצב מפגישים דימויים עירוניים מתקופות שונות, ומרכיבים עיר מדומיינת שהעבר הוא אחד מחומריה, ושיסודותיה הם שכבות של זיכרון: מרחב שעבר, הווה ודמיון מתקיימים בעת ובעונה אחת.